יעל, בת 32, יושבת מולי בכיסא, עיניה מלאות בלבול ועייפות. "אני מרגישה שאני כל הזמן מנסה לרצות את כולם," היא אומרת בקול חלש. "חברים, משפחה, עבודה... ואני מאבדת את עצמי בדרך."
אני מהנהן, מבין את עומק המאבק הפנימי שלה. "ומה היית רוצה במקום זה?" אני שואל.
יעל נושמת עמוק, מנסה למצוא את המילים. "אני רוצה להיות חופשיה. להרגיש שאני מספיקה, בלי להיתלות באישור של אחרים."
"ומה אם היית פשוט מאפשרת לעצמך להיות כפי שאת, בלי להיאבק או לשנות משהו?" אני מציע.
"אני מבינה כמה שנים ביליתי ברדיפה אחרי תחושת קבלה, שכל כך רציתי מהסביבה, ושכחתי מה זה לקבל את עצמי," היא מודה.
התהליך של יעל הוא תהליך של שחרור מהתלות באישור חיצוני וחזרה להקשבה פנימית. כפי שדניאל צ'צ'יק כותב בספרו "מילים אותנטיות": "הייתכן שאנו הסוהרים בבית הכלא הפרטי שלנו? בתסריט חיינו האם בחרנו להיות הגיבורים או הקורבנות?" הציטוט מזכיר לנו כי הכבלים שמגבילים אותנו לעיתים קרובות נוצרים על ידינו, ויש לנו את היכולת לבחור בדרך של חופש ואותנטיות. זהו תהליך עדין של זיהוי הקול הפנימי ולמידה להבדיל בינו לבין הקולות החיצוניים של הסביבה.
לעיתים, הצורך לרצות את כולם נובע מתחושת ערך עצמי נמוכה, שמובילה אותנו להאמין שרק דרך קבלת אישור חיצוני נהיה ראויים לאהבה והערכה. אך מה יקרה אם נתחיל לשאול את עצמנו: 'מה אני באמת רוצה? מהי האמת שלי?' התשובות לשאלות הללו עשויות להפתיע אותנו ולחשוף את הקול האותנטי שלנו, זה שהיה קבור מתחת לרעשי הסביבה. ברגע שנעז להקשיב לעצמנו, נוכל לזהות את הגבולות שלנו, לומר 'לא' מבלי להרגיש אשמה, ולהתחיל לחיות חיים מלאי משמעות שבאים מבפנים ולא מבחוץ.
"ומה את רוצה לעשות מכאן?" אני שואל.
"אני רוצה להתחיל להקשיב לעצמי באמת, לשחרר את הצורך לרצות כל הזמן, ולמצוא את הכוח להיות אני," היא אומרת בביטחון מתחדש.
"וזה יהיה המסע המשותף שלנו," אני אומר ליעל. "להיות יותר, לא לעשות יותר. להיות נוכחת עם עצמך, לקבל את עצמך, ולחיות מהלב."
