עמית, בן 43, יושב מולי בכיסא, נשען אחורה ונאנח. "אני לא מבין איך הגעתי למצב הזה," הוא אומר. "יש לי עבודה טובה, בית, משפחה, אבל אני מרגיש ריק. כאילו אני עושה כל מה שצריך, אבל שום דבר לא באמת נוגע בי."
אני מהנהן, מזהה את התחושה המוכרת של תקיעות. "ואיך התחושה הזו באה לידי ביטוי ביום-יום שלך?" אני שואל.
עמית משפיל מבט, משפשף את כפות ידיו. "אני קם בבוקר, עושה את אותם הדברים שוב ושוב. אני מרגיש כמו רובוט. אני רוצה שינוי, אבל אין לי מושג מה זה בכלל אומר."
אני משתף את עמית בציטוט מהספר של סוזן ג'פרס "להרגיש את הפחד ובכל זאת... לעשות":
"הדרך להתקדם היא לא בהכרח לעשות יותר, אלא ללמוד להיות יותר נוכח ברגע הזה ולהקשיב לקול הפנימי שלך."
עמית מהנהן. "אז אתה אומר שאני צריך להפסיק לעשות וללמוד להיות?"
"כן," אני אומר. "לפני שממהרים לשנות משהו חיצוני, חשוב להבין מה בתוכך מבקש שינוי. לפעמים, התקיעות היא סימן לכך שאתה חי מתוך ציפיות של אחרים ולא מתוך מה שנכון עבורך באמת."
עמית מתבונן בי, חושב לרגע. "אבל איך אני מתחיל? איך אני מפסיק את הרעש בראש ומתחיל להקשיב לעצמי?"
"כשאנחנו משחררים את הרצון לשלוט בתוצאה, אנחנו מתחילים להבחין במה שכבר נוכח. המודעות לרגע הזה היא מפתח לגילוי השלווה האמיתית", אני אומר לעמית.
עמית לוקח נשימה עמוקה, עוצם עיניים. "אז אני צריך להפסיק לנסות למצוא את הייעוד שלי ולהתחיל פשוט להיות?"
"כן," אני אומר. "לפעמים, השינוי לא דורש עשייה אלא התבוננות. לשהות בשקט עם עצמך, להקשיב לקול הפנימי, ולהתחיל לזהות מה בתוכך מבקש להתבטא."
עמית פוקח עיניים, והמבט שלו רגוע יותר. "אז במקום לרוץ אחרי תשובות, אני פשוט צריך לשבת עם השאלות?"
"בדיוק," אני אומר. "כשאתה מרשה לעצמך לשהות בתקיעות בלי למהר לשנות אותה, אתה מגלה שהתקיעות עצמה יכולה להיות שער להתעוררות - לחיבור לעצמך ולמה שחשוב לך באמת."
עמית מחייך, מתרווח בכיסא. "אני מרגיש שזה בדיוק מה שאני צריך. להיות יותר, לא לעשות יותר."
"וזה בדיוק מה שאנחנו נעשה בעבודה המשותפת שלנו," אני אומר לעמית. "נתחיל להקשיב. להקשיב לשקט, להקשיב לתחושות, להקשיב לעמית שבפנים - זה שמבקש סוף סוף לצאת לאור."
רוצה למצוא את הייעוד שלך?
מזמין אותך להוריד את המדריך: איך למצוא את היעוד שלנו.
