דני, בן 57, מתיישב בכבדות על הכיסא מולי. פניו קפוצים, עיניו מביטות מטה. "אני מרגיש שאני סוחב משהו כבר שנים," הוא אומר. "כאילו יש בתוכי קירות שאי אפשר לעבור דרכם."
אני נושם עמוק, מזהה את הכאב שנצבר. "ומה היית רוצה במקום זה?" אני שואל. "
אני רוצה להרגיש קל יותר," הוא אומר. "לא להיאבק כל הזמן. אבל איך אני עושה את זה? איך אני משחרר את מה שכבר קבור עמוק?"
אני משתף את דני ממה שכותב פאולו קואלו ב'אלכימאי', שאת התקציר שלו תוכלו לקרוא כאן:
"כשאתה באמת רוצה משהו, כל היקום יזוז כדי ל עזור לך להשיג אותו. אבל קודם עליך לשחרר את מה שכבר לא משרת אותך."
דני מהנהן, מהרהר במילים. "אז אני צריך לוותר על הכעסים והפחדים שהצטברו? אבל איך? זה לא פשוט."
"נכון," אני אומר. "לפעמים, שחרור רגשי דורש קודם כל להסכים להרגיש את מה שאנחנו מדחיקים. במקום להילחם בזה - לשבת עם זה, לנשום לתוך זה."
דני נשען לאחור, עוצם עיניים. "אבל כשאני מרשה לעצמי להרגיש את הכאב, הוא מציף אותי. זה מפחיד."
אני מציע לדני לשקול שפחד הוא סוג של אנרגיה - ושהפחד לא נגדו. יש סיבות רבות למה אנחנו פוחדים. וכאשר אנחנו מסכימים להרגיש אותו מבלי לברוח, הוא מאבד את האחיזה שלו בנו ומשאיר אחריו שקט.
לעיתים, דווקא כשאנחנו מסכימים להתבונן בכאב, מתגלה לנו פתח חדש.
דני מתחיל להבין שאולי הכאב שהוא נושא בתוכו הוא לא אויב - אלא מורה. מה אם הכאב הזה נועד להראות לו את המקומות בהם הוא זקוק לריפוי?
"אולי," הוא אומר, "אני צריך ללמוד לראות את הפחדים שלי כמצפן, ולא כאויבים."
דני לוקח נשימה עמוקה, ידו על ליבו. "אז אני אמור להפסיק לברוח? פשוט לשבת עם זה? "
"כן," אני אומר. "לפני שנוכל לשחרר את הכאב, עלינו להסכים להרגיש אותו במלואו. לתת לו מקום, להקשיב לו. ומה אם היית רואה את הכאב הזה לא כמשהו שצריך להיפטר ממנו - אלא כמתנה שמלמדת אותך משהו?"
דני נאנח, כתפיו מתרפות מעט. "זה מרגיש מוזר, אבל אולי יש בזה משהו. אולי כל השנים האלה של בריחה רק חיזקו את החומות שלי."
"נכון," אני אומר. "הדרך לשחרור רגשי מתחילה מהיכולת להיות נוכח - גם עם מה שכואב. לשבת, לנשום, להרגיש - ולגלות שמתחת לכאב מסתתרת שלווה עמוקה יותר."
