אלה, בת 58, מתיישבת מולי, עיניה נעוצות בכפות ידיה. "כל החיים שלי חייתי לפי מה שאחרים אמרו לי," היא אומרת. "עכשיו, כשהילדים גדלו ואני נשארת עם עצמי - אני מרגישה ריקנות. מי אני בכלל בלי התפקידים שהיו לי?"
אני מהנהן, מרגיש את הכאב שנמצא בין המילים. "ומה היית רוצה במקום זה?" אני שואל.
אלה לוקחת נשימה עמוקה. "אני רוצה להפסיק להאמין לכל המחשבות שמסתובבות בראש שלי. להרגיש חופשיה יותר, קלילה יותר. אבל איך עושים את זה בגיל כזה?"
"המחשבות שלך הן רק סיפורים", אני אומר לה. "ומה אם היית מתחילה לשאול את עצמך - האם הסיפור הזה באמת משרת אותי?"
אלה מהרהרת לרגע. "אבל מה אם אני לא יודעת איך לשנות את הסיפור? איך מתחילים להאמי ן במשהו חדש?"
אני אומר לה ש"הדרך לשינוי מתחילה מהיכולת לשבת עם עצמך, בשקט, ולהקשיב לאמת הפנימית שלך. לא הקולות מהעבר, לא הפחדים מהעתיד אלא מה עולה לך ברגע הזה, כאן ועכשיו."
אלה עוצמת עיניים, נושמת עמוק. "אז אני צריכה פשוט להקשיב? לא להיאבק?"
"כן," אני אומר. "במקום להילחם במחשבות, תתחילי לשים לב אליהן מבלי להזדהות איתן. תני להן לחלוף, כמו עננים בשמיים. את לא חייבת להאמין לכל מה שהמוח מספר לך."
אלה פוקחת עיניים, מבטה נחוש יותר. "זה נשמע כל כך פשוט, אבל קשה כל כך ליישום. איך אני עושה את זה ביום-יום?"
"נתחיל בצעדים קטנים," אני אומר. "בכל פעם שהמחשבות מתחילות להתרוצץ, עצרי לרגע, נשמי עמוק ושאלי את עצמך - האם זה אמיתי? האם זה מועיל לי עכשיו?"
אלה מהנהנת, קצות שפתיה מתעקלות לחיוך קטן. "זה מרגיש כמו התחלה חדשה. אולי זו הפעם הראשונה שאני באמת יכולה לבחור להקשיב לעצמי - לא למחשבות, לא לפחדים - אלא לעצמי."
"וזו בדיוק הנקודה," אני אומר לה. "כשאת משחררת את האחיזה מהמחשבות, את יוצרת מרחב פנימי חדש - מרחב שבו תוכלי להתחיל לשמוע את הקול האמיתי שלך, זה שתמיד היה שם, רק חיכה שתתחילי להקשיב." האם את מוכנה?
