עדי, בת 42, יושבת מולי, עיניה מתמקדות ברצפה. "אני מרגישה שאני סוחבת משקל כבד על הלב," היא אומרת. "הכעסים, האכזבות, התחושות שלא הצלחתי לבטא - הכול מצטבר בתוכי, ואני לא יודעת איך לשחרר את זה."
אני מהנהן בהסכמה, מרגיש את העומס שבדבריה. "ומה היית רוצה במקום זה?" אני שואל.
עדי נאנחת, כאילו משחררת מעט מהכאב. "אני רוצה להרגיש חופשיה. לא להיות כלואה בעבר. אבל אני לא יודעת איך עושים את זה."
אני אומר לעדי. "הכאב שאת מרגישה הוא לא מהעבר עצמו - הוא מהאחיזה בו. כשאת לומדת להרפות, הכאב מתחיל להתמוסס."
עדי משפילה מבט, ידיה נעות בחוסר מנוחה. "אבל איך אני מרפה ממשהו שהיה כל כך נוכח בחיים שלי? איך אני משחררת את כל מה שלא אמרתי, את כל מה שלא פתרתי?"
אני משתף את עדי בציטוט מתוך הספר 'ארבע ההסכמות' של דון מיגל רואיז, שאת התקציר שלו תוכלו לקרוא כאן:
"הסכם עם עצמך לשחרר את העבר ולחיות את הרגע. כל מה שעשית וכל מה שנעשה לך - הוא רק חלום שחלף."
עדי עוצמת עיניים לרגע, נושמת עמוק. "אז אני לא צריכה להיאבק בזה? רק לשבת עם זה ולהרגיש את זה?"
"כן," אני אומר. "לפני שנוכל לשחרר, עלינו להסכים להיות נוכחים עם מה שיש - גם אם זה כואב. ומה אם היית רואה את הרגשות האלה כמתנה? כמשהו שבא ללמד אותך על עצמך?"
עדי נושמת עמוק, הדמעות מתחילות לזלוג. "זה מפחיד," היא אומרת בשקט. "אבל זה גם מרגיש נכון. אני כל כך עייפה מלנסות להדחיק את זה כל הזמן."
"וזהו הצעד הראשון," אני אומר. "להסכים להרגיש, בלי לברוח. להסתכל על הפחד, על הכאב, על האכזבה - ולתת להם מקום. כי רק כשאת לומדת להיות נוכחת ברגע הזה, את מגלה שחופש אמיתי לא מגיע מכך שעשית משהו - אלא מכך שהסכמת להיות."
עדי מהנהנת קלות, כאילו מתחילה להבין משהו מבפנים. "אבל מה אם זה יציף אותי לגמרי? מה אם ארגיש שאני טובעת?" היא שואלת, בקול שבור.
"זה טבעי לפחד מזה," אני משיב. "אבל הרגשות שאת פוחדת מהם הם כבר בתוכך. הם לא חדשים. את לא נותנת להם להיכנס - את פשוט מסכימה להכיר בהם."
עדי מהרהרת, שפתיה רועדות. "אז בעצם, אני לא נלחמת - אני מקבלת?"
"כן," אני עונה. "הקבלה היא לא ויתור. היא היכולת לראות את מה שיש באמת, בלי לנסות לשנות אותו מיד. ומתוך המקום הזה, השינוי האמיתי מתחיל לצמוח."
עדי מישירה אליי מבט בפעם הראשונה. משהו בעיניה רך יותר, פתוח יותר. "אני חושבת שאני מוכנה לנסות."
"וזה כל מה שצריך כרגע," אני אומר בעדינות. "נכונות – לא שלמות. רק עוד צעד קטן של חמלה כלפי עצמך."
