המוות חשוב לחיים

על אליזבת קובלר-רוס שמעתי לראשונה לפני כשלושים שנה, עת למדתי על מודל חמשת השלבים שלה להתמודדות עם מצבי אבל ואובדן: הכחשה, כעס, מיקוח, דכאון והשלמה.

כמו כל בני האדם, נושא המוות מעסיק אותי. קראתי בעבר שיש ארבע אסטרטגיות עיקריות להתמודדות עם המוות: הראשונה, חרדה איומה. השנייה, הכחשה מוחלטת. השלישית, אמונה בגלגול נשמות וחיים לאחר המוות. הרביעית, בצל המוות, לחיות את החיים במלואם ולהפוך את החיים שלנו על פני האדמה לבעלי משמעות גדולה.

לפיכך, כאשר ראיתי את הספר שלה "המוות חשוב לחיים", הייתי בטוח שאוכל ללמוד ממנו רבות.

קובלר-רוס, פסיכיאטרית שבאה במגע עם אלפי אנשים גוססים, מציעה גישה כוללת להתמודדות עם המוות שלנו ושל האנשים סביבנו. היא סבורה שצריך מידה גדושה של אומץ ופתיחות כדי להתמודד עם גסיסתם של האנשים הקרובים לנו ולאפשר להם לשתף אותנו בעניינים הלא-סגורים שלהם. בדרך כלל מספיקה שיחה אחת כדי לאבחן עם החולים את העניין הלא-סגור שלהם ולעזור להם להיפטר ממנו כדי שיוכלו להתקדם ולהתמודד עם המוות הקרב בשלווה ובכנות בלי פחד וכאב. כשמטפלים, למשל, בילדים חולי סרטן, מבקשים מהם לצייר ציור ובכך הם חושפים את המודעות הפנימית למחלה שלהם. דרך זו עוזרת להם לפתור את העניינים הלא-סגורים שלהם ובכך לעזור להוריהם להגיע להשלמה עם מותם הממשמש ובא. במקום להפוך את המוות לסיוט נוראי, מציעה קובלר-רוס להביע את הרגשות ולשתף עוד ועוד.

קובלר-רוס משתפת אותנו מהידע שלה לגבי ילדים. כל אדם מורכב מארבעה רבעים: פיזי, רגשי, שכלי ורוחני-אינטואיטיבי. הרבע האחרון הוא זה שבו קיים כל הידע, והוא המפותח ביותר אצל ילדים שגוססים בגיל צעיר. הם באים לעולם כדי להיות המורים שלנו. אם לא נקשיב להם ונלמד מהם, אנחנו נפסיד, לא הם.

קובלר-רוס אומרת שחולים סופניים יודעים שהם עומדים למות ואף יודעים מתי. יש לאפשר להם לבטא את הידיעה הזו, כאשר הנטייה האנושית היא הפוכה: להכחיש את המוות המתקרב. צריך הרבה אומץ ואהבה להבין ש"הקרב הגיע לסיומו" ולאפשר את המוות בשלווה וכבוד.

קובלר-רוס מתארת הרבה את הפחד. לדבריה, יש רק שני פחדים טבעיים שאיתם אנו נולדים והם קיימים על מנת לשמור עלינו מפגיעה גופנית: נפילה ממקומות גבוהים ורעשים חזקים ולא צפויים. אבל במהלך חיינו אנחנו פוחדים מהמון דברים: כישלון, דחייה, להיות לבד, מה שהשכנים חושבים, נחשים, אנשים ועוד ועוד – כל הפחדים הלא-טבעיים האלו הופכים את החיים שלנו לאומללים, ואז אנו מעבירים אותם לילדים שלנו. זו הבעיה הגדולה ביותר בחיים – הפחד. אנשים מבזבזים 90% מכוח החיים שלהם על פחד.

לכל רגש לא-טבעי יש את המקבילה הפיזית שלו. התקף לב, למשל, הוא ביטוי לכעס ולפחד מודחקים. הרגשות השליליים המודחקים הם הרוצחים הגדולים של החברה שלנו. אדם בוגר, שיש לו את האומץ ליצור קשר עם הרגשות המודחקים הללו – יכול לשחרר אותן.

בנוגע לארבעת הרבעים שמהם מורכב האדם, קובלר-רוס אומרת שאם תהיה הרמוניה בין ארבעתם, האדם לא יחלה! אפשר לחלות רק משלוש סיבות: סיבות טראומטיות, סיבות גנטיות ודיסהרמוניה בין ארבעת הרבעים. היא מוסיפה שהרבע הרגשי, שמתפתח בין הגילאים שנה לשש, הוא הבעיה הגדולה ביותר של החברה שלנו. זו התקופה שבה אנו מאמצים את כל ההתנהגויות הבסיסיות שהורסות לנו את החיים.

קובלר-רוס מסכמת ואומרת שמי שמסיים את חייו לא מושלם פשוט לא חווה מספיק אהבה והבנה בחייו. כולם נולדים מושלמים אבל "מתקלקלים" בדרך. אם אתם חיים נכון, אתם אף פעם לא מפחדים למות. למות זו ההנאה הגדולה ביותר שמחכה לכם.