עקרון הרצף

"עקרון הרצף – לגדל ילדים מאושרים", שכתבה ג'ין לידלוף, הוא ספר שיכול לשנות חיים, בעיקר של הורים וילדיהם הקטנים. הספר הוא ספר חשוב לכל מי שיש לו נגיעה לגידול ילדים, כי גם אם לא תהיה הסכמה לגבי כל הכתוב, הוא בוודאי מעורר למחשבה.

ג'ין לידלוף, פסיכותרפיסטית אמריקאית, חיה במשך שנתיים וחצי, בתחילת שנות ה-70, ביערות ונצואלה בחברת בני שבט היקואנה האינדיאנים, ושמה לב לכך שילדיהם כמעט שאינם בוכים, הם נראו מאושרים, רגועים, עצמאים ובטוחים בעצמם הרבה יותר מהילדים במערב.

לידלוף החליטה לבצע עליהם מחקר וראתה שתינוק היקואנה נישא על גוף אמו 24 שעות ביממה, בניגוד לתינוק בעולם המערבי המבלה לא מעט בזמנו בעריסה, במיטה או בעגלה. תינוק היקואנה אינו עומד במרכז תשומת לבם של הוריו, הוא אמנם צמוד אליהם, אך הם אינם שרים לו, מספרים לו או מסבירים לו דברים. כצופה פסיבי הוא לומד כיצד להתנהג בעולם ובחברת אחרים.

לאחר המחקר והממצאים, גיבשה לידלוף את עקרון הרצף, ולפיו התינוק בא לעולם עם ציפיות מולדות, הנובעות מהאבולוציה הארוכה של המין האנושי, והוא משדר אותן באופן אינסטינקטיבי לסביבתו. כלומר, בניגוד לדעה הרווחת שאנחנו נולדים "לוח חלק", יש לנו ציפיות מולדות. שתיים מן הציפיות המרכזיות של התינוק הן להימצא במגע מתמיד עם אימו או המטפל בחודשי חייו הראשונים, ובאופן מתמיד להיות עד לחיי המבוגרים מבלי להימצא במרכז תשומת ליבם. אם התינוק לא יקבל את החוויות הללו, שמקורן באבולוציה, הוא לא יתפתח באופן מיטבי.

לידלוף מסבירה שבשלבים הראשונים לאחר הלידה התינוק נמצא במצב תודעה שכולו חישה. אין לו יכולת חשיבה, התבוננות, שיפוט, זיכרון. היעדר תחושה של מעבר הזמן היא חשובה, כי כשהתינוק לא נמצא בזרועותיו של מישהו, הוא סובל ואין לו תקווה, שתמיד תלויה בתחושה של זמן. אפילו הבכי שלו לא מביא לו תקווה. הזמן נדמה לו כארוך עד אין קץ.

התינוק חי בהווה נצחי. כשהוא נמצא בזרועותיו של מישהו, הוא שרוי במצב של אושר. כשלא, הוא סובל ומפתח ציפיות נרכשות להקלה על סבלו. המרחק שבין שתי מערכות הציפיות הללו, המולדות והנרכשות, הוא המרחק שיחצוץ בין האדם לבין הפוטנציאל המולד שלו לרווחה ואושר.

לידלוף מסבירה את הבכי של התינוק באופן הבא: כשהתינוק יוצא מהרחם, מבחינה אבולוציונית הוא מוכן לכך ומצפה להיות בזרועות אימו וחש שמקום זה הוא המקום הראוי לו. כיוון שהוא חי בהווה נצחי, כשאמו עוזבת אותו אין הוא יכול לקוות שהיא תשוב. לפתע הכל נעשה בלתי נסבל, ואז הוא בוכה. הוא אינו מבין את הבכי שלו, אך הוא חש שזוהי פעולה חיובית שנועדה לתקן את המצב. לעומת זאת, ילדים שגדלים על הידיים לא בוכים. פירושו של דבר, תינוקות שבוכים מראים שהחוויות שהם חווים אינן נכונות להם.

התינוק המערבי, שלא חל עליו עקרון הרצף, מתנסה בעיקר במחסור. רוב הזמן הוא לבד, בשקט, חסר תנועה. ההתנסות היחידה שמועילה לו מתרחשת מדי יום בדקות המועטות שבהן הא מוחזק על הידיים. החסך הזה ישפיע בהמשך חייו על כל אישיותו.

לידלוף מראה את הקשר בין גידול על הידיים ושינה במיטה של ההורים לבין תחושת הביטחון העצמי שהתינוק מפתח. בערך בגיל שנתיים, וכאשר הוא מרגיש מאה אחוז רצוי, הילד מוכן להיפרד מהוריו וללכת לחפש מקום אחר לישון בו. ככל שהוא מרגיש יותר רצוי, כך הוא יעזוב יותר מוקדם, כי הוא יודע שהוא תמיד יוכל לשוב.

אנשים בוגרים שגדלו על עקרון הרצף, אומרת לידלוף, צוחקים הרבה, פניהם רגועים עם מתח שרירים נמוך, הם מרגישים טוב עם עצמם ועם אחרים. הבעיה העיקרית היא חוסר המודעות שלנו לעקרון הרצף ולחשיבותו העצומה, ולכן שרשרת של סבל נוצרה במאות השנים האחרונות. אפשר להפסיק אותה.