סידהרת דאוונט שאנגווי מתאר בספרו "שיר דמדומים אחרון" את הודו הקולוניאלית של שנות העשרים מהמאה הקודמת. בספר קסום זה הוא מתאר כמה דמויות ציוריות, שלעתים נדמה שהמשפטים שהן מוציאות מהפה – מסתתרת מאחוריהן חכמת חיים בלתי רגילה.
קצרה היריעה מלתאר את העלילה ואת הדמויות הססגוניות, אבל הנה כמה משפטים שיכולים להוות לנו השראה:
"החיים מתחילים להיות מסעירים בדיוק כשהם נעשים קשים".
הגיבורה אנוראדהה היפהפייה, בעלת כשרון השירה הנדיר: "אף אחד אינו יכול להציל אדם אחר, לא כסף ולא קסם יכולים להציל אדם, משום שכל אחד חייב לשאת את הצלב שלו עצמו".
בעלה של אנוראדהה, ווארדמאן, רופא יפה תואר: "מעולם לא ידעתי מהי גאולה עד שראיתי את חיוכו של התינוק שלי."
אנוראדהה: "אולי זהו כל החסד שבחיים, כאשר רוע לב מדהים מסיח את תשומת-לבך מעצב מייסר.
הנשים בסיפור מתמודדות עם הכאב והעצב דרך הישרה, ואילו הדברים לא יודעים איך להשתחרר מהסבל ומוצאים את מפלטם בשיכחה ובשתיקה.
אנוראדהה לנאנדיני, אמנית חסרת מעצורים: "קשה לתפוס את עומקה של האהבה, אבל זה באמת הלקח היחיד בחיים – איך לאהוב נכון והכי חשוב אף פעם לא להפסיק לאהוב."
"החיים הם כמו מים, הם מתחילים שוב ושוב מחדש".
"החיים הם תהליך של מתיחת הדימיון עד שיוכל להכיל את המציאות".
אנוראדהה: "לא להאמין לאלו שאומרים שהזמן מרפא. הזמן רק נותן לנו אפשרות להיות גדולים כמו הבכי הרם שלנו, עד שיום אחד אנחנו נעשים גדולים ממנו, והקושי מתגלגל מאיתנו החוצה."
אנוראדהה: "כל אחד יכול למצוא חסד. אני מצאתי אותו באמצעות שירה. כשכל אחד ימצא את החסד שלו – זה יכול להציל אותו, וזה יכול להיות כל דבר: ארץ חדשה, אישה אהובה. תישאר תמיד קשוב לקבל את החסד".
Related Posts
